JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד״ר פנינה שוקר

ד״ר פנינה שוקר

מומחית לסוגיות של ביטחון לאומי, דעת קהל ומדיניות חוץ.

תמרון קרקעי רחב ברצועת עזה נדרש, בראש ובראשונה, כדי לחסל את היכולות הצבאיות של חמאס ולבנות מחדש את ההרתעה, אולם יהיה בו גם כדי להעלות את המוראל בעם ובצבא.

רק לאחר כחמישים שעות מאז פרצו לראשונה מחבלי חמאס אל תוך שטח ישראל בבוקר יום שבת, הודיע דובר צה”ל שהושגה שליטה מלאה בקיבוצים. כעת, מעבר לצורך לגבש רשימה סופית של ההרוגים והנעדרים ולוודא כי הגבול עם רצועת עזה סגור הרמטית, הן באמצעות תיקון הפרצות בגדר והן באמצעות פיקוח אווירי, יש לתכנן את השלב הבא והבלתי נמנע: תמרון קרקעי רחב ברצועת עזה. בניגוד לעימותי העבר מול חמאס, הפעם נראה שבכוונת הדרג המדיני להורות על יציאה למהלך כזה, כפי שניתן להתרשם הן מגיוס המילואים הרחב והן מהדיווח בתקשורת לפיו ראש הממשלה נתניהו הודיע לנשיא ביידן על כוונתו לעשות כן. כעת נותרה רק שאלת העיתוי, ומטעמים מובנים – ראוי שהתשובה עליה תיוותר עמומה.

יש להבין עד כמה ההחלטה להכניס כוחות קרקעיים לרצועה אינה עניין של מה בכך: רתיעה מהוצאת תמרון קרקעי לפועל הינה מאפיין כמעט עקבי של מדיניות השימוש בכוח בישראל בעשורים האחרונים. גם במקרים בהם הוחלט בסופו של דבר להוציא תמרון קרקעי לפועל, זה היה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. כך למשל, במלחמת לבנון השנייה התמידו מקבלי ההחלטות בהימנעות מכניסה קרקעית רחבה ללבנון מחשש מהסתבכות בבוץ הלבנוני. ארבעה שבועות חלפו עד שהרמטכ”ל הציג בפני הממשלה תכנית לכניסה קרקעית מלאה ובסופו של דבר הוקצבו 60 שעות בלבד למהלך הקרקעי, למרות שהיה ידוע שבפרק זמן זה לא ניתן להגיע להישגים משמעותיים. לעומת זאת, מבצע “חומת מגן” שיצא לדרך במרס 2002 והיה למעשה המבצע הקרקעי הגדול ביותר מאז מלחמת לבנון הראשונה, ארך זמן ממושך יותר (24 יום) ויחד עם המבצעים שבאו בעקבותיו (“דרך נחושה” ו”אולי הפעם”) הביא לצמצום משמעותי בפיגועי ההתאבדות שהתרחשו למכביר באותה העת, אולם האות ליציאה אליו ניתן רק כשנה וחצי לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה וגם זאת לאחר היסוסים רבים, מהלכים מקדימים (מבצע “רוח סתיו”, למשל) ובעיקר – אירוע מכונן (הפיגוע במלון פארק), ששכנע את הדרג המדיני בכך שישנה לגיטימציה פנימית ובינלאומית למבצע.

הרתיעה ממהלך קרקעי רחב ברצועת עזה הייתה אפילו חמורה יותר:  כך, למשל, במהלך האינתיפאדה השנייה, גובשה במטכ”ל תכנית “מגן הבית” שנועדה להוות הגרסה המקבילה של “חומת מגן” עבור רצועת עזה, אולם הוחלט שלא להוציא אותה לפועל עקב החשש שהסיכון שם לחיילי צה”ל גבוה יותר מאשר בגדה. ההערכות אז היו כי מבצע קרקעי רחב ברצועה ייארך בין שישה לשבעה חודשים ובמהלכו יהיו בין 200 ל-300 הרוגים בקרב כוחות צה”ל. במסגרת “עופרת יצוקה” ו”צוק איתן” הייתה אמנם כניסה קרקעית של כוחות לרצועה, אולם בשני המקרים היא ארכה כשבועיים בלבד וטווח התנועה היה קצר: ב”צוק איתן” הכוחות נעו למרחק של כשני קילומטרים מהגבול וב”עופרת יצוקה” הכוחות נכנסו לשכונות החיצוניות של עזה אבל לא לעומק העיר. וכך, נשארה אפשרות התמרון העמוק מיותמת משך שנים ארגז הכלים של צה”ל, ומפקדיו הבכירים מיהרו להכריז בסיומו של כל מבצע כי “ההרתעה הושגה” – אשליה שהיה נוח לשגות בה.

אותו חשש מהתבוססות בביצה העזתית הוצדק בעקביות, עד יום שבת האחרון. למרבה העצב, הובן באיחור כי הרתיעה הממושכת מביצוע מהלך קרקעי רחב בהינתן ההזדמנות (כמו ב”עופרת יצוקה” ו”צוק איתן”) הביאה במידה מסוימת לכך שבסופו של דבר, חמאס פלש לשטח ישראל. אותה מתקפת טרור הייתה בבחינת שידוד מערכות אשר בעקבותיו חלחלה ההבנה כי זמנים קשים מצריכים אמצעים קיצוניים. תקיפות מהאוויר אינן מספיקות למנוע מהחמאס יכולת צבאית. הפעם, נראה כי הפעילות הקרקעית בעזה תהיה רחבה, עמוקה וארוכה יותר.

לתמרון קרקעי רחב ברצועת עזה במסגרת המלחמה הנוכחית יהיו מספר תכליות:

בראש ובראשונה, התכלית האסטרטגית –  לאור היכולות המבצעיות הגבוהות שהפגין חמאס במתקפה רצחנית ומתוזמרת היטב, נראה שמדיניות ה”שקט ייענה בשקט” פשטה את הרגל. צריך לחסל את היכולת הצבאית של חמאס. ניסיון העבר הוכיח שאין אפשרות להגיע להישגים צבאיים משמעותיים באמצעות כתישה באש מנגד בלבד ואין תחליף לכיבוש שטח לשם שליטה על התנועה ממנו ואליו. צריך להדגיש כי שחרור החטופים בפעולה צבאית במסגרת הלחימה הקרקעית נראה לפי שעה כתרחיש לא סביר, לאור מספרם הרב והעובדה שהם ככל הנראה פוזרו ברחבי הרצועה כדי להקשות על חילוצם. אולם תפיסת נכסים חיוניים לחמאס, האפשרית רק במסגרת פעולה קרקעית, עשויים לשמש כקלפי מיקוח במשא ומתן עם חמאס. לפיכך, התמרון הקרקעי, יחד עם מצור על הרצועה ולחץ דיפלומטי והומניטארי עצים, עשוי לשמש כמנוף לחץ לשחרור החטופים בתמורה למתן הקלות.

תכלית הרתעתית – מי שממתין כרגע לצעד הבא של ישראל הם איראן, חיזבאללה והפלסטינים בגדה. אמנם צה”ל הגביר משמעותית את התקיפות האוויריות על רצועת עזה, אולם סביר להניח שהסתפקות בתקיפות מן האוויר, עצימות ככל שיהיו, ייתפסו כתגובה רופסת בקרב אויביה של ישראל, מה שעשוי להעניק להם מוטיבציה להצטרף למלחמה נגד ישראל.

תכלית מורלית – חשיבותם של הישגים צבאיים משמעותיים טמונה גם בתרומתם לשיקום מצב הרוח הלאומי השפוף והאמון הציבורי בצה”ל. אין ממש צורך בסקרי דעת קהל בכדי לאמוד את הלכי הרוח הציבוריים השוררים כעת בישראל: יגון עמוק, תחושות של אין אונים ומשבר אמון ביחס לצה”ל. אולם בתוך כל אלה, ניכרת גם נכונות ציבורית מקיר לקיר לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי לכתוש את חמאס. הפעם, הציבור הישראלי לא יסתפק בפחות מחיסול היכולות הצבאיות של החמאס, לאור המחיר הכבד מנשוא שכבר שולם עד כה.

למרות הרצון בתגובה מיידית נחרצת, יש להדגיש כי כניסה קרקעית מצריכה תכנון מקדים והיערכות מתאימה. כמו כן, יש צורך בהעלאת כשירות הכוחות שחלקם לא התאמנו זמן רב. לאור כך, גם החשש מהתאדות הגיבוי הבינלאומי אינו מצדיק כניסה קרקעית חפוזה שתעלה בחיי אדם נוספים.

המחיר האנושי של פעולה קרקעית יהיה כבד, ללא ספק. מעבר לאתגר של לחימה בשטח בנוי מהצפופים בעולם, ניתן להניח שבחמאס אף נערכו מבעוד מועד לאפשרות של פלישה קרקעית ישראלית לרצועה וכבר הכינו “קבלת פנים” לכוחות צה”ל, בתת הקרקע ומעליה. הלקח המיידי והכואב ממתקפת הפתע של חמאס הוא שלא ניתן לזלזל יותר ביכולות הלחימה של הארגון. בנוסף, צה”ל איבד את היוזמה ויכולת ההפתעה. זאת ועוד, אין להקל ראש במשמעויות הקשות של כיבוש שטחים, סריקה וטיהור ואחיזה בהם לאורך זמן. אלא שהפעם אין מנוס: הרבה מעבר לצורך הביטחוני, הציבור הישראלי זקוק – ודורש – לראות התאוששות ביכולות לוחמת היבשה של צה”ל. לאור חשיבותו של צה”ל באתוס הישראלי, כמו גם העובדה שבאופן מסורתי, צה”ל נהנה ממידת האמון הציבורי הגבוהה ביותר ביחס למוסדות המדינה האחרים, תחושת השבר היא עמוקה. יתרה מזאת, פעולה קרקעית מוצלחת תשקם את ביטחונם של חיילי צה”ל ומפקדיו ותבטיח את יכולת עמידתם באתגרים הבאים. הפעם גם אין תירוצי לגיטימציה: העלייה החדה בתפיסת האיום הנשקף מצד חמאס, יחד עם הזעזוע הציבורי העמוק הן מעצם התרחשות האירועים והן מהיקפי הזוועות, מספקים לגיטימציה פנימית ובינלאומית, שככל הנראה תישמר לאורך זמן. לאור כך, יש לישראל הזדמנות בלתי חוזרת לשפר, ולו במעט, את תמונת המצב העגומה.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר



תמונה: IMAGO / APAimages

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך